לשימוש בדיוס, במיוחד בדיוס ביטומן, יש היסטוריה ארוכה שתחילתה בפרויקטי בנייה עתיקים. אחד ההתייחסויות המוקדמות ביותר לדיוס ביטומן ניתן לייחס לבניית מגדל בבל, כפי שתועד על ידי פלביוס יוספוס במאה הראשונה לספירה
בסוף המאה ה-19, דיוס ביטומן חם הפך לנוהג נפוץ לעבודות תיקון על סכרים ומנהרות סלע, אם כי מבחר לקוי של דרגות ביטומן הוביל לירידה בשימוש בו.
הטכניקה ראתה פריחה מחודשת בתחילת שנות ה-80, במיוחד באמצעות פרויקטים מוצלחים כמו סכר בייקר התחתון ודיוס סכר סטיוארטוויל בקנדה
התעוררות זו נמשכה עד סוף שנות ה-90 כאשר נעשו שיפורים בתכשירי ביטומן, תוך התמקדות בסוגים קשים יותר, מחומצנים וידידותיים לסביבה בעלי נקודת מיצוק גבוהה, אשר נחשבו מתאימים יותר לדיוס יעיל.
פעולות מתועדות משמעותיות בדיוס ביטומן כוללות מאמצים לצמצם את הדליפות בסכר בייקר התחתון, שבו ניסיון מוקדם לפני יותר מ-75 שנה טיפל בהצלחה בדליפות אך הוביל לערוצי זרימה משניים עקב זחילת ביטומן, שדרשו התערבויות חוזרות ונשנות בשנות ה-50 וה-60.
הניסיון של 1982 להשתמש בדיס פוליאוריטן למטרות דומות, לעומת זאת, לא הניב את התוצאות הרצויות, מה שגרם לחזרה לטכניקות דיוס ביטומן חמות שניהלו למעשה זרימת מים משמעותית תחת לחצים משמעותיים במאגר.
ככל שתעשיית הבנייה התקדמה, התפתח הניהול של חללים טבעתיים, שעבר משיטות מילוי פשוטות לטכניקות דיוס מתקדמות יותר
התפתחות זו משקפת הבנה הולכת וגוברת של ההשלכות ארוכות הטווח של דיוס והחשיבות של שימוש בחומרים ומתודולוגיות מתוחכמים כדי להבטיח שלמות מבנית וקיימות בבנייה
שיטות דיוס מודרניות מדגישות כעת תשומת לב קפדנית לבחירת חומרים, עיצוב תערובת ותהליכי יישום, שהם קריטיים לתוצאות מוצלחות של פרויקט
השילוב של טכנולוגיות חדשניות וחומרים מתקדמים מסמן חריגה משמעותית מהשיטות המסורתיות, וממחיש גישה בוגרת להתמודדות עם המורכבויות הגלומות באתגרי הבנייה העכשוויים